איור: ערן וולקובסקי, “הארץ”
חברים יקרים,
בחודשים האחרונים צפינו במחזה מרתק.
חברי כנסת מהליכוד ומהבית היהודי דברו בלהט במליאה, בועדות ובשדולות כנגד הרשות הפלסטינית והעומד בראשה.
הם האשימו את הפלסטינים בכל החטאים כולם והפילו עליהם את האחריות המלאה להתדרדרות הבטחונית ברחובותנו.
אך מה החלק שלנו בכל זה? על השאלה הזאת איש מהם לא ענה.
“לא נרשה למדינה פלסטינים לקום”, נאמו ונהמו חברי הליכוד אחד אחרי השני.
“דבריו של רה”מ על פתרון ‘שתי מדינות לשני עמים’ נאמרים על דעתו בלבד ולא מייצגים את הממשלה” אמר נפתלי בנט, שותף בכיר לקואליצית ה-61.
הדוברים, חלקם רהוטים יותר וחלקם פחות, מאוד התלהבו ממה שהם עצמם אמרו וירדו מהבמה בתחושת ניצחון ברורה.
כל הנאומים הללו נישאים אך ורק בעברית, ובעצם, מיועדים לצריכה ביתית.
בוחרי הליכוד והבית היהודי יכולים להיות רגועים: ארץ ישראל השלמה לא בסכנה.
אך מה כן בסכנה יומיומית, ברורה, מיידית?
חיי אדם.
מדי יום נהרגים כאן חיילים ואזרחים, אמהות ונשים בהריון.
אך מה כל זה חשוב כשחזון אחרית הימים של המדינה הדו-לאמית בין הים לירדן, טפו-טפו, עדיין עומד וקיים?!
הרי לשיטתם הוא שווה כל מחיר, גם הרבה דם ועוד ועוד חיילים ואזרחים בארון, וכידוע, עם הנצח… אתם מכירים את ההמשך.
בעוד מתפקדי הליכוד והבית היהודי, בישראל וגם בגדה, מאוד מרוצים, בחו”ל הנאומים האלו נשמעים הרבה פחות טוב וגם לא משכנעים אף אחד.
למרות האיומים בכך שנחרים את איקאה, האיחוד האירופי מתקדם עם סימון מוצרי התנחלויות, וגם צרפת מתייאשת ומצטרפת לאלה שכבר דורשים מישראל לפעול באופן מיידי.
אז מה עושים הטוקבקיסטים, סליחה – חברי הכנסת, השרים וראש הממשלה נתניהו?
מאשימים את מזכ”ל האו”ם באן-קי-מון בכך שהוא לא מבין את המציאות הסבוכה במזרח התיכון, מערבבים ביקורת לגיטימית על ישראל עם שנאת ישראל וטוענים שהצרפתים ובעצם כל שאר אומות תבל הם אנטישמים שמפחדים מהאוכלוסיה המוסלמית בארצם.
היו גם שהאשימו את הנשיא ברק אובמה בכך שמושפע מקרובי משפחתו המוסלמים (בטענה הזאת משתמשים לעיתים תכופות הטוקבקיסטים הלוחמנייים במיוחד שמעטרים את תמונת הפרופיל שלהם באגרוף קפוץ או דגל ישראל).
האם כל הרטוריקה הדמגוגית והריקנית הזאת עוזרת למדינת ישראל, אפילו במעט?
אז זהו, שלא.
מדינות ידידות לנו, שותפות מסחר עיקריות שלנו, כאלו שתמכו בהקמת מדינת ישראל, לחמו יחד אתה (צרפת ובריטניה ב 1956), מספקות לה נשק והגנה באו”ם מתעוררות.
הן הולכות ומתייאשות מהסרבנות של ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו ומאלף הפנים שלו: הוא אומר דבר אחד באנגלית כשנדמה לו שאף אחד לא שומע, והיפוכו של דבר בעברית כדי להרגיע את תומכיו, ולהפחיד אותנו.
אילו רק היה רוצה בכך, היה קל כל כך להוכיח לעולם שישראל ממלאת את חלקה בנסיונות לפתור את הסכסכוך. אך נראה כי הוא כלל לא רוצה.
ניתן היה ליזום ערוץ של שיחות עם אנשיו של אבו-מאזן (ניתן גם היה לדרוש שקיפות מלאה בשיחות אלו, כדי שהצד השני לא יוכל לטעון כל פעם שישראל הבטיחה לו משהו שונה ממה שטוען הצד הישראלי).
ניתן היה להקפיא את הבניה מחוץ לגושים באופן פורמאלי (כרגע המדיניות הזאת כבר מיושמת, רק בשקט, כדי לא לעצבן את נערי גבעות למניהם. במילים אחרות, כדי שחזן וסמוטריץ יוכלו להמשיך להצביע יחד עם הקואליציה).
הבעיה עם המהלך האלו מבחינת בנימין נתניהו היא שהם, לא עלינו, עלולים להצליח.
נניח שהפלסטינים יגידו בקול צלול וברור את התנאים שלהם, לא יגלו את הסרבנות הצפויה וישכנעו את המתווכים שהם רציניים.
נניח שתהיה איזשהי התקדמות ולו קטנה ביותר. ואז מה?
הממשלה שבקווי היסוד שלה לא כתוב דבר ולא חצי דבר על חתירה להסדר מדיני עם הפלסטינים תקום עליו.
ההמון אותו הוביל בגאון כנגד יצחק רבין ב 1995 ישרוף את תמונותיו ויסית נגדו בכיכרות, בנט וגם ליברמן יעקפו אותו מימין.
וכאן מתחילה הבעיה האמיתית של ביבי.
בגלל שיקולים פוליטיים צרים הוא מעדיף להסתכסך עם כל העולם, ולתת יד חופשית לתומכיו להסית נגד מוסדות המדינה והצבא, לסכן את העתיד של כולנו, ואת אופייה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית.
בין שתי הבחירות הקשות שביבי צריך לעשות – היפרדות מהפלסטינים או התקדמות לעבר המדינה הדו-לאומית שקדאפי בזמנו קרא לה “ישראטין”, נתניהו בוחר בשמירה על הסטטוס קוו, למרות שבמציאות אין בכלל שום סטטוס קוו – המציאות היא נזילה והיא משתנה תמיד, בכל דקה, בכל רגע.
עלינו, על אזרחי מדינת ישראל המאמינים בחלום הציוני וסולדים מהסיוט המשיחי, החובה להביע את התנגדותנו – בדרכים הדמוקרטיות כמובן (אנחנו לא כמוהם).
אסור לנו להניח למדיניותו של נתניהו להמשיך לסכן אותנו ולאיים על עתידנו.
נגיד **כן** לחלום הציוני ולהיפרדות מהפלסטינים במסגרת הסדר מדיני!
ובכל הכוח, נגיד **לא** לסיוט המשיחי של מדינה מבודדת שחיה על חרבה ואוכלת את בניה!
