08.07.2016
גם חנין זועבי וגם מירי רגב אומרות דברים שמרגיזים הרבה אנשים. זאת עובדה.
הן לא היחידות שמרגיזות, גם זאת עובדה, אך דווקא שתיהן זוכות לקיתונות של אש, בוז והכפשות מעבר לכל פרופורציה.
חנין זועבי לא היתה היחידה שעלתה על משט לעזה, ועוד אנשים ממפלגתה יצרו פרובוקציות אינספור ממש כמותה, אך הציבור (וגם פוליטיקאים) אוהב לשנוא את חנין: לא את ג’מאל זחאלקה או את באסל גטאס.
ההתקפות עליה נושאות אופי מגדרי מובהק – הרמיזות הנלוזות בדבר המעמד המשפחתי שלה לא קשורות הרי לעמדות הפוליטיות שלה, אבל הספורט הלאומי “להיכנס בחנין” הוא כל כך מספק וכיפי, שנדמה כי הגיע הזמן לערוך תחרויות ואולימפיאדות בנושא.
גם מירי רגב היא לא היחידה שהתבטאה על “אויבי העם”, התגזענה נגד ערבים, עובדים זרים ואחרים. לא לבדה היא הורידה את השיח הפוליטי בישראל לביבים ויחד אתה מצטיינים בזאת גם חברי כנסת ושרים: יואב קיש שדיבר על ביטול הדמוקרטיה, מוטי יוגב עם הD9- שלו, דויד ביטן שהאשים ב”שמאלנות” את ראשי השב”כ והמוסד והדוגמאות עוד רבות, ולמרות זאת, אותו חלק בעם שנסער וכועס בצדק על הדברים האלה לא מתייחס לקיש, ביטן או יוגב. אוהבים לשנוא את מירי רגב. מדוע ? לא רק כי היא אומרת דברים מרגיזים ומקוממים, אלא גם כי היא אישה שיש לה עצמאות וביטחון להיכנס למשחק הזה שעדיין נחשב למועדון סגור של גברים.
בשנה וקצת בכנסת גם אני התנסיתי לא פעם ביחס שוביניסטי ומגעיל מצד אלה שחושבים שלאישה – לשום אישה – אין זכות להתבטא בנושאים בטחונים ומדיניים. אותם אנשים לא רואים לפניהם בנות אדם עם ידע והשכלה, אלא תלמידות בית ספר שעדיף שפשוט ישבו בשקט כקישוט בעוד “הגברים הרציניים” עוסקים בגורל האומה. כמה מקרים כאלה קרו בוועדת חוץ ו ביטחון שאני חברה בה.
סורי חבר’ה, התקדמנו קצת מאז I LOVE LUCY.
נכון, העבודה בכנסת ובמקומות רבים אינה מותאמת לנשים בפרט ולאנשי משפחה בכלל (אני כאמא לתאומות בנות 7 מרגישה את זה היטב על בשרי), ועדיין קיימת סטיגמה שמי שהולכת הביתה קצת מוקדם כדי לבלות עם הילדים, גם אם היא תמשיך לעבוד בערב, היא נמושה. ממשיכים לטעון שאישה מונעת מאמוציות וכל החלטה או מעשה שלה מוסברים על ידי המצב המשפחתי, רמת ההורמונים וכהנה וכהנה. ובכל זאת התקדמנו.
לכן, כל הזעם הזה כלפי נשים שפותחות את הפה, מתבטאות בחופשיות (בדיוק כמו גברים) ודנות בנושאים הקשורים למדיניות חוץ, ביטחון, ביטחון פנים וכו’ פשוט מיותר. הוא בטח לא יעצור את הסחף.
ודאי שמתם לב כי לא התייחסתי לתוכן דבריהן של זועבי או של רגב, כי בחרתי הפעם לכתוב על נשים בפוליטיקה ועל הזעם השוביניסטי הגדול, אך אוסיף רק שבעוד חנין זועבי היא חברת כנסת זוטרה שאינה עומדת בראש של שום ועדה חשובה, מירי רגב היא שרה לה כוח ממשי בידיים, תקציבים, תפקידים וכיוצא בזה. לכן האימפקט של דבריה גדול לאין ערוך מזה של זועבי.
לולא הניפוח המוגזם של הפרסונה של זועבי על ידי פוליטיקאים והתקשורת, ספק אם מישהו בעולם הערבי היה יודע מי זאת.
לטעון כי דבריה של חנין זועבי – דברי חברת מפלגה נאצריסטית קטנה שאבד עליה הקלח ממזמן – הם דברי אלוהים חיים שמיד מתורגמים למעשה על ידי הפלסטינאים או אזרחי ישראל הערביים, או שהחשיבות שלהם עולה על כל ההסתה האנטי-ישראלית של החמאס, ג’יהאד אסלאמי, דאע”ש והרעל שמופץ בערוצי הטלוויזיה הקטארים, לבנוניים ואחרים – זה פשוט שקר.
אז כן, אני נגד כל התייחסות יתרה לזועבי לרבות חרמות ועוד – זה רק מעצים אותה ומשפיל את אלה שמורידים את השיח לפסים האישיים, וגם נגד קריאות בוז נגד מירי רגב במיוחד כאשר הנושא הוא הרצח הטרי והמזעזע של הלל יפה אריאל ז”ל. ספק אם שר אחר – שר גבר היה זוכה ליחס כזה, ספק אם שר אחר היה מערער את האמונה העיוורת הזאת של בני האדם באשר למקומה של אישה בפוליטיקה.
