חברים יקרים, עבר עלינו עוד שבוע סוער במזרח התיכון. התפטרותו של ראש ממשלת לבנון חרירי, ביקוריהם הדחופים של נשיא צרפת והשליח האמריקאי ג’ראד קושנר בריאד ועזיבתם בבהילות את לבנון של אזרחים סעודים וכוויתים – כל אלה מעידים על משבר חמור שפורץ ממש בחצר האחורית שלנו, בסמוך לגבול הצפוני. ישראל לקחה צד והוציאה הודעה שמתואמת עם ריאד, מילה במילה.
סעודיה פותחת חזית בלבנון: על ישראל לשמור על האינטרסים שלה
יורש העצר הסעודי, בן 32 בסה”כ, מרכז בידיו כוח חסר תקדים לאחר שנפטר מהתחרות והמבקרים, “טיהר” את האליטה השולטת בצורה יסודית ביותר, וגרם לטלטלה אמיתית בארצו. להבדיל ממה שהיה מקובל עד עכשיו, כאשר כל יורש עצר ומלך ניסו לכרות בריתות עם הנסיכים המשפיעים והעשירים, לחלק הבטחות ולהבטיח תמיכה למהלכים כאלה ואחרים. אך מחמד בן סלמאן שונה מאחרים, לטוב או לרע. הוא נכנס ללא מורא לקלחת התימנית ממנה ארצו כנראה לא תצא בשנים הקרובות, ומתגלה כהרפתקה מסוכנת, ועכשיו הוא החליט לשבור את הכלים מול לבנון. חיזבאללה ואיראן הם אויבים שמשותפים לסעודיה ולישראל, אך הנסיבות הן שונות והרגישויות אינן בהכרח זהות. הסכסוך בין שיעים לסונים נמשך מאות בשנים – אל לישראל להכניס ראש למיטה החולה הזאת ולתפוס צדדים. המשטר האיראני וחיזבאללה הם דבר אחד, בעוד שמיליוני מוסלמים שיעים המפוזרים בין איראן, עיראק, בחריין, תימן, לבנון ומדינות נוספות הם דבר אחר. עוד דבר שצריך להדאיג את ישראל הוא המשבר הטרי בלבנון. ההתפטרות של חרירי שבאה כרעם ביום בהיר נוצרה תחת לחץ סעודי. אך מי שעומד לקצור את פירות הבאושים של המשבר הזה הם לא הסעודים, אלא דווקא הלבנונים והישראלים. האם הסעודים מעוניינים לסחוב ערמונים חמים מהאש בעזרת ידיים ישראליות? אם כן, אז על ישראל לגלות משנה זהירות ולהיות מודעת לכך שהאינטרסים של שתי המדינות הם לא בהכרח זהים.
40 שנים לביקור הנשיא המצרי אנואר סאדאת בירושלים : הנתק דווקא גובר
השבוע נערך כנס חשוב שהוקדש לביקורו ההיסטורי של הנשיא אנואר סאדאת בירושלים לפני 40 שנים. השתתפתי בכנס המכובד ושמעתי את ותיקי המזרחנים, השגרירים ופקידי משרד החוץ מספרים בהתרגשות על הימים ההם ועל ההבטחה הגדולה שהיתה גלומה בחתימה על ההסכם עם המדינה הערבית הגדולה והחשובה. שגריר מצרים, מר חאזם חיירת שכיבד את הכנס בנוכחותו, הציע לכל באי הכנס לעיין במסמך ההיסטורי ולבדוק מה התגשם ומה לא. הוא כמובן התכוון לחלק שהוקדש לפלסטינים, אך אני חשבתי באותו רגע דווקא על היחסים עם מצרים. במישור הצבאי המדינות שלנו התקרבו מאוד, ושיתוף הפעולה בחצי האי סיני הוא הדוק ביותר. מצרים של עבד אל-פתאח אס-סיסי נאבקת נגד המנהרות של החמאס, מהדקת את הסגר ועושה את כל מה שמצרים של חוסני מובארכ לא עשתה. מצד שני, במישור האזרחי, הכלכלי והדיפלומטי הנתק גובר. אף בכיר מצרי מלבד השגריר לא יטול חלק בארוע החגיגי לכבוד התאריך החשוב בבית הנשיא, אף משלחת אקדמית או כלכלית ממצרים לא תבוא לבקר, לא עכשיו, וגם לא מחר. הקשרים הכלכליים בין המדינות שלנו רופפים ביותר, עד ששיתוף פעולה בילטרלי כמעט ואינו מתקיים כלל, העיתונות המצרית עוינת ודעת הקהל היא במובהק אנטי-ישראלית. חלק ניתנים לשינוי וחלק לא. אך כאשר נציגי המל”ל אומרים בפירוש שהם מעדיפים את הפן הביטחוני על פני כל דבר אחר, האם אפשר בכלל לקוות שיחול שיפור כלשהו? בינתיים, ההסכם החשוב עם מצרים, הלב הפועם של המזרח התיכון הערבי, מתרוקן מתוכן וזה חבל, כל כך חבל.
הפיוס בעזה: הרשות רוצה שליטה ביטחונית על הרצועה, בחמאס מתנגדים
רבבות עיתונאים וצלמים כבר עזבו את עזה, הטקסים החגיגיים נשארו מאחור, אך הבעיות הרבות בין חמאס לרשות הפלסטינית נשארו. השבוע נציגי הרשות הכריזו שכדי לשלוט על המעברים עם מצרים ועם ישראל, הרשות צריכה לקבל לידיה את השליטה הביטחונית על כל עזה. הדברים האלה לא התקבלו יפה בהנהגת חמאס, שם כבר החלו להאשים את אבו-מאזן בגרירת רגליים וחוסר רצון לעמוד מאחורי ביצוע ההסכמים והסרת הסנקציות הכואבות מעזה. בינתיים, אנשי חמאס רוטנים בשקט, אך הסדקים גלויים לכולם ואי אפשר לברוח מזה. הסוגיות החשובות ביותר, לרבות שליטה ביטחונית על הרצועה כולה ופירוז חמאס מנשקו לא הונחו על השולחן לעולם, ונראה שפיצוץ של ההסכם על רקע זה יכול להתרחש כששני הצדדים יגיעו לאותו מבוי סתום ממנו החלו את המו”מ האחרון.
בישראל חוגגים 3 מיליון תיירים, בדובאי לא מתרגשים מ-15 מיליון מבקרים (בשנה)
בישראל חגגו בפומפזיות מוגזמת את הגעתה של התיירת ה-3 מיליון, למרות שנראה שגם השנה המדינה שלנו לא תוכל להתגאות בריבוי משמעותי בכמות התיירים המבקרים בישראל. למעשה מזה כמה שנים אנו מסתובבים סביב לאותו הישג שכבר מזמן הפך לשגרה. לא רחוק מישראל, בנסיכות המדברית דובאי שלא ניחנה באתרים ארכאולוגיים מיוחדים במינם ולה אין חשיבות דתית לכחצי מתושבי כדור הארץ בדומה לישראל, מכוונת ומגיעה הרבה יותר גבוה. השנה דובאי תגיע ל כ-14.9 מליון תיירים המבקרים בה, והשבוע פורסם גם יעד חדש ל-2025 – 20 מיליון תיירים בשנה. צריך לזכור שבדובאי אפשר לבקר בעיקר רק בחודשי החורף, כי בקיץ החום הנוראי עובר את 50 המעלות בצל בקלות, וכי רוב הבילויים מרוכזים במרכזי קניות מהודרים ובתי מלון נוצצים. כל זה נחמד, אך השאלה חייבת להישאל: כיצד המדינה בה הכותל המערבי, כנסיית הקבר, מסגד אל-אקצה, נהר הירדן, הבניאס, הרי החרמון והים האדום, אינה זוכה ליותר ביקורים של תיירים מהעולם? את השאלה הזאת כדאי להפנות למשרד התיירות שם מעדיפים בינתיים לחגוג את ההישג שמזמן כבר אינו הישג ובוודאי שאינו מרשים.