ובחרת בנו- להיות אחת מאיתנו

מגילת רות, המגילה אותה אנו קוראים בחג השבועות, מדברת על קבלת האחר באהבה והערכה הדדית. ללא חשדנות כלפי בת מואב-אוייב ישראל .

די היה שרות תאמר לחמותה נעמי : עמך-עמי, אלוהייך- אלוהי, באשר תלכי-אלך.
נעמי פרשה את זרועותיה וקיבלה את כלתה המואביה בחיבוק גדול וחם.

על בסיס האנושיות הפשוטה, אהבה ושאיפה לעתיד טוב יותר, הפכו שתי הנשים שותפות לגורל, כשנעמי מעודדת את כלתה האלמנה להנשא לבועז ולבנות חיים חדשים.
ברבות הימים הן הפכו להיות האמהות המולידות של דוד מלך ישראל. וכל השאר מסופר בדברי הימים.

מה היה קורה לרות היום, אם היתה מבקשת להיות חלק מעם ישראל?

אין ספק שבדרך לגיור היא היתה עוברת שבעת מדורי גהינום וגם אז , קרוב לנקודת הסיום, בכלל לא בטוח שהיתה מקבלת את תעודת ההכשר הנכספת ליהדותה.
זה תלוי מאיזה זרם הרב, האם הרבנות האורתודוקסית מכירה בו? האם מלחמות היוקרה בין הרבנים המוסמכים מטעם המדינה – יאפשרו את אישור הגיור?
האם היא הופכת לדתיה שומרת מצוות אדוקה ולא סתם יהודיה חילונית בעלת ערכי מוסר?

כמה אבני נגף ויסורים צריך להעמיד בפני אלו שבחרו להשתייך אלינו?
מי בכלל הסמיך קבוצה אחת מסויימת להיות בעלת תו ההכשר על הגיור ועל היהדות?
בטח לא האלוהים שאחראי לקשר בין נעמי ורות ולהולדת דוד המלך.

לכבוד חג השבועות, אני מאחלת שהזרועות הללו יפתחו שוב ויקבלו אל חיקן את כל הזרמים ביהדות, עבור כל היהודיות והיהודים בעולם, הבוחרים להשתייך לכאן ולקשור את גורלם בגורל עמנו.

ועוד משהו חשוב. היום, בערב שבועות אנו נזכרים גם בקורבנות הפרהוד, אותן פרעות רצחניות שהתרחשו בבגדאד בזמן חג השבועות, בשנת 1941. כ 180 יהודים נרצחו אז, כ 2000 נפצעו, עשרות אלפי בתים נבזזו. אנו זוכרים את הקורבנות, יהי זכרם ברוך.